'סטיגמה' היא תיבה ביוונית עתיקה. פירושה היה אותה חותמת שנצרבה בבשר כתפם של העבדים על מנת לזהותם (במקרה ויברחו למשל).
ב-1993, כאשר עוד לא היו שום התארגנויות של צרכנים בתחום בריאות הנפש, הופעתי ב'קשר משפחתי' שם רואיינתי על ידי הפסיכולוגית זיווית אברמסון במשך חצי שעה תמימה. עד היום התראיינתי עוד למעלה מעשר פעמים (המפורסמות ביניהן: 'דן שילון' ו'חוצה ישראל' עם דב אלבוים ו'הסיפור שלי').
אנשים שלא הכירו אותי היטב ושלא היו להם כוונות טובות, אמרו שיצר הפרסום הוא שדחף אותי. אני מעולם לא הכחשתי שאהבתי את החשיפות האלה, מפני שאני כריזמטי ועובר מצוין את המסך ותמיד זכיתי לאהדה רבה בעטיין.
אבל אני יודע בלבי, וגם הצהרתי על כך פעמים רבות: 'אני ביקשתי, יותר מכל דבר אחר, לשבור את הסטיגמה כלפי אנשים שנפגעו נפשית!'. וזאת גם הסיבה שבחרתי במודע להציג את עצמי לא כ'פגוע נפש' ולא כ'נפגע נפש' ולא כ'מישהו במשבר', אלא נקטתי בכוונה תחילה בשם המפורש: 'חולה נפש'.
רציתי להתקיף את מוחם של הצופים. רציתי ליצור ניגוד חריף בין האופן בו אני מציג את עצמי ('חולה נפש') לבין ההופעה הרהוטה, האינטליגנטית, הידענית והבוטחת שלי. רציתי שהצופים ישאלו את עצמם: 'איך זה יכול להיות שהבחורצ'יק הזה הוא גם חולה נפש וגם נותן תצוגה כל כך מוצלחת לפני רבבות צופים, פעם אחר פעם?'
רציתי להביאם למצב בו יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שכנראה הם אינם יודעים ומבינים, ובודאי לא מסוגלים להגדיר בדיוק, מהו למעשה 'חולה נפש', למרות שרבים מהם ממהרים להשתמש במונח הזה השכם ונערב...
מחד - רציתי להביא את החברה למצב בו תודה בבורותה, מאידך - רציתי לעודד את קבוצת האנשים המכונים 'חולי נפש' לקום, להתארגן ולעמוד על זכויותיהם.
הבורות של החברה היא רעה חולה. היא מביאה לחרדה. וזו האחרונה מביאה לדחייה. לכן, מי שרוצה להילחם בדחייה שהיא לב ליבה של הסטיגמה, ותוצאתה המעשית הקשה ביותר, חייב להתחיל ולהילחם בבורות!
אבל בידם של רוב חולי הנפש בישראל אין יידע שיוכל לעמוד כתריס מול הבורות. אך לא מפני שאין ביניהם אינטליגנטים ויודעי ספר... אלא מפני שמי שמחזיק את הידע לא מוכן לשחרר אותו לידיהם של החולים שכה זקוקים לו במאבקם אל מול מפלצת הסטיגמה.
האנשים שמחזיקים את כל הידע האנושי הקיים כיום בתחום חולי הנפש הם אנשי המקצוע בתחום זה. כן, עובדי הסיעוד, המרפאות בעיסוק, העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים וכמובן הפסיכיאטרים, כולם יודעים, בדיוק ולפרטי פרטים, מהי מחלת הנפש וממה היא נובעת.
ואם איש מקצוע מתחום זה טוען שאינו יודע, הוא משקר במצח נחושה!
ברם, אנשי המקצוע שבידם ליידע את הציבור בדבר 'חולייה של הנפש' ובכך למגר את הסטיגמה, אינם עושים כן. הם שומרים את הקלפים קרוב לחזה. הם גורמים לציבור הרחב, לציבור ההורים ולציבור החולים, "להישאר בחושך". כך כל הציבור ממשיך להגות ולדמיין כל מיני ספקולציות המעורבות בשמועות שווא ובאמונות תפלות, אודות מהותה של 'מחלת הנפש'. כאמור, כל אלו נובעות מבורות תהומית...
אני קורא להורים ולחולים, לא לוותר לאנשי המקצוע בענייני מידע, אלא לבקש, לדרוש ולהמשיך ולהתעקש ולעמוד על שלהם עד שיינתן כל המידע הדרוש. הם לא יעצרו אותנו, הם לא יעצרו את הקדמה!!!
אני קורא לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לפתח גישה חדשה כלפי הציבור. אני קורא להם לא לפחד וליידע את החברה, את החולים ואת ההורים. נדמה לי שעברנו לאלף חדש. נדמה לי שעברנו את ימי הביניים בהם הספרים היו נחלתם היחידה של הנזירים במסדרים...
ב-1993, כאשר עוד לא היו שום התארגנויות של צרכנים בתחום בריאות הנפש, הופעתי ב'קשר משפחתי' שם רואיינתי על ידי הפסיכולוגית זיווית אברמסון במשך חצי שעה תמימה. עד היום התראיינתי עוד למעלה מעשר פעמים (המפורסמות ביניהן: 'דן שילון' ו'חוצה ישראל' עם דב אלבוים ו'הסיפור שלי').
אנשים שלא הכירו אותי היטב ושלא היו להם כוונות טובות, אמרו שיצר הפרסום הוא שדחף אותי. אני מעולם לא הכחשתי שאהבתי את החשיפות האלה, מפני שאני כריזמטי ועובר מצוין את המסך ותמיד זכיתי לאהדה רבה בעטיין.
אבל אני יודע בלבי, וגם הצהרתי על כך פעמים רבות: 'אני ביקשתי, יותר מכל דבר אחר, לשבור את הסטיגמה כלפי אנשים שנפגעו נפשית!'. וזאת גם הסיבה שבחרתי במודע להציג את עצמי לא כ'פגוע נפש' ולא כ'נפגע נפש' ולא כ'מישהו במשבר', אלא נקטתי בכוונה תחילה בשם המפורש: 'חולה נפש'.
רציתי להתקיף את מוחם של הצופים. רציתי ליצור ניגוד חריף בין האופן בו אני מציג את עצמי ('חולה נפש') לבין ההופעה הרהוטה, האינטליגנטית, הידענית והבוטחת שלי. רציתי שהצופים ישאלו את עצמם: 'איך זה יכול להיות שהבחורצ'יק הזה הוא גם חולה נפש וגם נותן תצוגה כל כך מוצלחת לפני רבבות צופים, פעם אחר פעם?'
רציתי להביאם למצב בו יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שכנראה הם אינם יודעים ומבינים, ובודאי לא מסוגלים להגדיר בדיוק, מהו למעשה 'חולה נפש', למרות שרבים מהם ממהרים להשתמש במונח הזה השכם ונערב...
מחד - רציתי להביא את החברה למצב בו תודה בבורותה, מאידך - רציתי לעודד את קבוצת האנשים המכונים 'חולי נפש' לקום, להתארגן ולעמוד על זכויותיהם.
הבורות של החברה היא רעה חולה. היא מביאה לחרדה. וזו האחרונה מביאה לדחייה. לכן, מי שרוצה להילחם בדחייה שהיא לב ליבה של הסטיגמה, ותוצאתה המעשית הקשה ביותר, חייב להתחיל ולהילחם בבורות!
אבל בידם של רוב חולי הנפש בישראל אין יידע שיוכל לעמוד כתריס מול הבורות. אך לא מפני שאין ביניהם אינטליגנטים ויודעי ספר... אלא מפני שמי שמחזיק את הידע לא מוכן לשחרר אותו לידיהם של החולים שכה זקוקים לו במאבקם אל מול מפלצת הסטיגמה.
האנשים שמחזיקים את כל הידע האנושי הקיים כיום בתחום חולי הנפש הם אנשי המקצוע בתחום זה. כן, עובדי הסיעוד, המרפאות בעיסוק, העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים וכמובן הפסיכיאטרים, כולם יודעים, בדיוק ולפרטי פרטים, מהי מחלת הנפש וממה היא נובעת.
ואם איש מקצוע מתחום זה טוען שאינו יודע, הוא משקר במצח נחושה!
ברם, אנשי המקצוע שבידם ליידע את הציבור בדבר 'חולייה של הנפש' ובכך למגר את הסטיגמה, אינם עושים כן. הם שומרים את הקלפים קרוב לחזה. הם גורמים לציבור הרחב, לציבור ההורים ולציבור החולים, "להישאר בחושך". כך כל הציבור ממשיך להגות ולדמיין כל מיני ספקולציות המעורבות בשמועות שווא ובאמונות תפלות, אודות מהותה של 'מחלת הנפש'. כאמור, כל אלו נובעות מבורות תהומית...
אני קורא להורים ולחולים, לא לוותר לאנשי המקצוע בענייני מידע, אלא לבקש, לדרוש ולהמשיך ולהתעקש ולעמוד על שלהם עד שיינתן כל המידע הדרוש. הם לא יעצרו אותנו, הם לא יעצרו את הקדמה!!!
אני קורא לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לפתח גישה חדשה כלפי הציבור. אני קורא להם לא לפחד וליידע את החברה, את החולים ואת ההורים. נדמה לי שעברנו לאלף חדש. נדמה לי שעברנו את ימי הביניים בהם הספרים היו נחלתם היחידה של הנזירים במסדרים...
הכותב פעיל חברתי ולוחם לזכויות האדם. ב-2003 יזם והקים את ארגון 'מתמודדים למען מתמודדים (מל'מ)': http://www.malam.org.il/